<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יצחק בר אשיין</h1>
<h2>דף צא.</h2>
ולרבי מאיר נמי אע"ג דחייש למיעוטא (אפילו) היכא דשכיח, היכא דלא אפשר לא חייש כדאיתא בהכל שוחטין [חולין י"א ע"ב] ולרבי מאיר דחייש למיעוטא פסח וקדשים הכי נמי דלא אכלינן, אלא היכא דלא אפשר לא חייש ואזיל בתר רובא. אבל היכא דאפשר ושכיח קצת חיישינן. כדאיתא במסכת נדה תחילת פרק בנות כותים נידות מעריסתן [ל"א ע"ב], ואליבא דרבי מאיר דחייש למיעוט דשכיח והני נמי שכיחי דהויין קטנות מעריסותיהן נידות. ותלמידי [שמאי והילל] נמנו וגמרו לגזור עליהן שיהיו נידות מעריסתן. (והא) [מיהו אי] לאו דגזרו לא הוו נהגו בהו בקטנות כנדות. ומשום דשכיח גזרו בהו אבל בעלמא לא גזור.
וכל היכא דאיכא חששא במיעוטא ואפשר לאמתוני, [ואיהו] לא אמתין וסמך ארובא ועבד עובדא ואשתכח ריעותא, קנסוה רבנן כמזיד. כההיא דיבמות פרק האשה רבה [צ"א ע"א] דתנן רבי שמעון אומר נישאת שלא ברשות כגון שבאו עדים ואמרו לה מת בעלה. דהכא ודאי לא צריכה לבא לפני בית דין להנשא. ונישאת ואחר כך בא בעלה מותרת לחזור. ואמר רב הונא אמר רב והכי הלכתא. מכלל דפליגי עלה רבנן ואמרי אפילו הכי כל הדרכים הללו בה. ואמר רב ששת מאי הוה לה למיעבד, והא אתו סהדי. וסבר רב ששת דאפילו לרבנן מותרת לחזור. ומותבינן לרב ששת טובא מאיילונית ואמרינן דהוה לה לאמתוני. ומסקינן דלא אמרינן מאי הוה לה למיעבד אלא קנסינן לה. ואפילו לרב ששת דסבר דלא קנסינן [היכא] דאיבעי לאמתוני ולא אמתין קנסינן כמזידה. וכל שכן היכא דשכיח ויכול להמתין ולא המתין דפשע כי אשתכח ריעותא. אבל היכא דלא אפשר סמכינן ארובא ואחזקה דכשרות.
ואין לומר חילוק בין עריות שהן בכרת לאיסור תורה שהוא בלאו. דהא רב נחמן כי אוקי ההיא דהאשה בתרא בתחילתו [יבמות קי"ט ע"א] ואמר (רבא) רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו, פריך עלה [רבא] מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא. ובשלהי פרק הערל [שם פ"ב ע"א], והא רבא הוא דאמר כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו לא שנא איסור כרת, מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. הילכך אין זה אלא דיחוי דאין בו ממש.
נחזור לפרש מילתא דרב אידי בר אבין [חולין ל"ג ע"א]. הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה. ופירש רש"י שאינו מחוסר הפשט ויכול לחותכו מיד [קודם] יציאת הנפש. וגרסינן בשלהי כיצד מברכין [ברכות מ"ב ע"ב] כל נפש משיב את הנפש וכל הקרוב לנפש משיב את הנפש. אמר רב אחא בר יעקב בעונקא אמר ליה רבא לשמעיה כי מייתית לי אומצא אייתי לי מהיכא דמקרב לבי ברוך. ופירש רבינו חננאל כל נפש חיה מערכת את הנפש האוכלת אותו, כשהוא חולה, יותר מגבינה וחלב ופירות. ואפילו גילדני דבי גילי, פירוש דג הגדל באשפה של (קום) [ים]. קרוב לנפש, פירוש חתיכה של בשר שהוא קרובה לבית השחיטה, ששם מחיית הנפש. ואם יאכל אותה החולה מחזקתו וכאילו משיבה לו נפשו. והיינו עונקא. והוא מקום כנגד בית הבליעה. ורמז לדבר [משלי א'] וענקים לגרגרותיך. והיינו אומצא מבי ברוך, שאומרים על החתיכה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצותיו וצונו על השחיטה נקרא בי ברוך. וכיון שהגאון [הר"ח] פירש בחולה, הרי הרוצה שיבריא בחולה קאמר ולרפואה.
ומדיחו יפה יפה מפני שעדיין נבהל הדם לצאת, ולא יצא. זה פירש רש"י, ומולחו יפה יפה. נראה דלקדירה קאמר, דאי לצלי לא יהא אלא אומצא דאסמיק [פסחים ע"ד ע"ב], דאסקינן שפדיה בשפודא מידב דייב, אנחיה אגומרי נורא (ולישב) [מישב] שייב. ונראה שהקילו כאן בחותך בשר מבית השחיטה מההיא דאמר שמואל משמיה דרבי חייא בפרק כל הבשר [חולין קי"ג ע"א] השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפש. דאיבעיא [להו] הא דגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים, אי חד איסור הוא דגוזל את הבריות על ידי בליעת דם שמכביד הבשר, מיהו סופו לצאת על ידי מלח. או דילמא תרי איסורי עבד, גזל ומבליע דם ואי אפשר להוציאו על ידי המלח. כך פירש רש"י. ולא איפשטא בעיין. ולפי זה גרע מאומצא דאסמיק.
מיהו נראה לי דהא דנקיט הכא בדרב אידי בר אבין מדיחו ומולחו יפה יפה, אפילו אם בא לאוכלו באומצא כך חי. מפני שהדם כבר פרש בשעה שהיו הסימנין טרודין להוציא דם, כל דם הגוף נעקר לצאת, וכשקדים זה וחותך מבית השחיטה, זה הדם שפירש ולא יצא, הוא אסור כאילו אומצא דאסמיק. שאם בא לאוכלו בלא חיתוך ומליחה כשהיא חיה דאסור, הכי נמי דאסור. ומה שאני אומר שכל הדם נעקר לצאת, דהכי גרסינן בפ"ב דזבחים [כ"ו ע"א], א"ר אסי א"ר אלעזר הוא בפנים ורגליה בחוץ קיבל ואחר כך חתך פסולה. ופרכינן ש"מ דם האיברים דם הוא. ודחינן דילמא משום שומנא, ש"מ דכולו נעקר.
ריב"א הלוי תמה על פסק הלכות גדולות [מ]הגאונים לשהות בשר לאחר מליחה כשיעור צלייתו כשהוא מולחו לקדירה, אם כן מה בין רבי עקיבא לחכמים גבי בהמה מסוכנת, (דלר"ע) דלתנא קמא כדי לאוכלו צלי ולרבי עקיבא כדי לאוכלו חי. והלא קודם שיאכלנו חי צריך להוציא דמו, ודמו אינו יוצא אלא עד שעת כשיעור צלייה. אבל לצלי לא צריך שהייה במלח כלל. ולפי מה שפירשתי בכל הבשר, דלאכול בשר חי מותר בלא מלח לא קשיא מידי. ורק מפרק דם שחיטה נתקשיתי, דמשמע התם דיש בו מצות פרישה, דאמר רב ששת דם מהלכי שתים אפילו מצות פרישה אין בו. ומוקי לה בדלא פירש. מכלל דדם מהלכי ארבע יש בו מצות פרישה אע"פ שלא פירש. עד כאן דברי ריב"א הלוי.
מתוך דברי רבינו משמע שאפילו מבית השחיטה יכול לאוכלו חי בלא מלח. ואני הסודר סבור, שבכל מקום שיש לחוש לדם שפירש ולא יצא, כגון אומצא דאסמיק, ובשר מבית השחיטה קודם יציאת הנפש, שאינו מותר בלא מליחה יפה אלא לצלי.
